תפריט
יום שישי,
חופש סוכות…
חמש בבוקר, אבא, עוד 5 דקות בבקשה…
אני לא מבין למה אבא שלי מעיר אותי???… אה.. שבילי היום,
אני מתארגן בזריזות, הכל כבר מוכן ואנחנו יורדים עם תיקים עמוסים לרכב, אבא מסמס לנוגה, לדני לירון (חבורת הוד השרון) לראות שכולם ערים ובהכרה.. אוספים את נוגה, את ירון ואת שון. לנוגה ולשון זו הפעם הראשונה של שבילי ובשבילי זו פעם רביעית!!! ואני גאה!!
אבא אומר לי שנוגה למעשה היא הבחורה הראשונה שמצטרפת למסענו אחרי מעל ל- 500 ק"מ שעברנו.
בחוץ עוד סוג של קצת חשוך, אנחנו על כביש 6 בדרך לצומת דבירה, רואים את הזריחה היפה, 6:22 ואנחנו ראשונים בצומת. אסא לצערי סגור כי ממש בא לי בורגר או סטייק עסיסי, לא עוברות דקותיים – דני ואלי, אלון ואבי מגיעים, קפה, קרטיבים וקצת שוקולד, תיקים על הגב ויוצאים לדרך.
היום "להפתעתנו" יהיה עומס חום..
אבא אלון ואבי הובילו אותנו אל העץ בנחל שיקמה שממנו נפרדנו בשבילי הקודם, כמו תמיד הלכנו בחבורות, כל אחד בקצב שלו.
עד 9 מזג האוויר היה נוח, אך לאחר מכן השמש קפחה על ראשינו. הפסקה ראשונה עשינו על ספסלים נגישים בסמוך לקיבוץ דביר – דבירה. ישבנו בתוך חורש אורנים ואכלתי במבה וסנדביץ' שוקולד. הטיול כולו היה בין אזור צחיח ואזורים בהם נטעו יערות אורנים בעיקר.
שון ואני הלכנו הרבה ביחד ודברנו על כל מיני משחקים ב- PlayStation שהמבוגרים לא מבינים בהם כל כך (חוץ מאבי (כי גם הוא קצת ילד)). ואז הלכתי קדימה, ליד אבא ואלון ונוגה, ואבא טחן לי את השכל שלא כדאי לי לרוץ כי אני סתם אתעייף, אבל בכל זאת רצתי ותכלס, אבא צודק… הוא סחב לי את התיק כשכבר היה ממש חם והעלייה נראתה ארוכה מתמיד.
סביב 11, הגענו אחרי טיפוס בסמוך למוזיאון של ג'ו אלון. דני אמר:"חברה – זו הזדמנות – בואו לא נפספס" – והוא צדק– נכנסנו מוזיאון למורשת הבדואים שסבא יונה בנה לפני שנים בסמוך לקיבוץ להב.
ג'ו אלון היה טייס ישראלי שניצל בשואה, למד טיסה בצ'כיה ועלה לארץ ב- 1949 והיה ממקימי חיל האוויר. הוא טס על כל מיני מטוסי בוכנה שהיו קיימים אז בחייל האוויר ופיקד על טייסת מיראז'ים צרפתית שהגיעו לארץ. הוא הקים ופיקד על בסיס חצרים שהוקם בסמוך לבאר שבע. לימים, כשהיה שליח מטעם ישראל בארה"ב, הוא נרצח ליד ביתו במרילנד. אשתו הקימה את המוזיאון הזה לזכרו. אבל, אנחנו צפינו במוזיאון בסרט על מורשתם של הבדואים החיים בנגב ובסיני, ולאחר מכן, התיישבנו באוהל בדואי יפה באזור הדווין – אזור האירוח של האוהל, והגישו לנו תה חם ומתוק. שמענו סיפורים מעניינים על מנהגי הבדואים והראשי שבהם – הכנסת אורחים. כולנו התפעלנו מהסיפר בו האורח שהתארח אצל הבדואי – עשו לו את הגמל על האש… (-: ומהיחס החם והנעים לאישה הקורעת ללדת…
המשכנו לדרכינו, ירדנו מגבעות להב, הנוף היה די משעמם – דני חזר בריצה לחפש אחר הנייד שאבד לו וחזר בידיים ריקות. אנחנו בכיוון דרום מזרח, השמש רוב הזמן בעיניים, והגענו למרגלות הר סנסנה, אבא פותח את המפה כי השביל לא הכי מסומן כאן, וממשיכים לכיוון הגדר. אלון בשוק שזה הגבול – "זה לא יכול להיות… מה זאת הגדר כמו בצפון??" במרחק 200-300 מטר מהגדר אנחנו רואים שני רכבי שטח של מג"ב טויוטה מדוגמים בתנועת מלקחיים אחד מאחור ואחד מקדימה (כדי שחלילה לא נברח) שועטים לעברנו – "מי אתם?" והבינו שאנחנו מלאכים בסך הכל… "שימו לב לגדר שלפניכם" ונעלמו להם בתוך ענן של אבק…
לפני העלייה להר סנסנה, חם. אבא מוציא נשק אסטרטגי 3- בקבוק קר של Ness-Tea אפרסק. עולים עולים ועולים, כל 100 מטר אני שואל את אבא מתי אוכלים פסטה, מתי המנוחה שלנו? מה – זה לא כבר פה??
אבל בראש ההר, בסמוך לישוב סנסנה כל החברה מתיישבים, כל אחד תופס עץ (משענת) לתיק ולגב, על הגזייה מונח סיר – זה סיר הסירים – סיר הפסטה שלי – כבר קילומטרים אני חולם עליו.. . 
10 דקות עוברות, הצועדים החלו להרדם… חוץ ממני שנשארתי ערני כדי לשמור על סיר הפסטה הטעים שלי.. אחרי 20 דקות, אכלנו פסטה ברוטב עגבניות עם גבינת פרמז'ן מלמעלה – ת ע נ ו ג.
המנוחה היתה מעולה 
כבר לקראת 3, אמרנו שנצא מהשביל ב-4 כדי שנגיע לבתים בערב החג עד 6, ועכשיו ירידות לפנינו בדרך לישוב כרמים למיתר וליער יתיר. ירון מהנדס לנו מונית לעשרה אנשים במחיר הנכון ובמקום הנכון. ואכן הכל הסתדר.
לסיום, איך לא, קרטיב בצומת דביר. הייתי שמח שבפעמים הבאות שוב יצא לי להצטרף בחופש. ואבא מוסר – ברכות וכבוד לנוגה ולשון השבילאים החדשים שצעדו איתנו היום כ-23 ק"מ.
תומר ורני בנימיני
