מרץ 2008, איזה כיף להגיע לשבילי באביב. מחנים את הלנד-קרוזר של המכופתרים בין החרציות וממש מקווים שתהיה שם גם שנחזור… מתחילים ללכת מהכניסה לישוב שפיה ובאופן מפתיע דווקא פונים מזרחה – הפוך למה שאנו מצפים, ומתקדמים לכיוון חורשת הר חורשן.
שבילי הולך כאן כמה ק"מ טובים לאורך קו מתח גבוה. מסביב יש פחות או יותר הכל – אלונים, אלות, כלניות, חרציות, ואפילו הרקפות מושכות מינואר ועד עכשיו… עוקפים את זיכרון ממזרח לכיוון מבצר שוני ובנימינה ואז חותכים שוב מערבה לכיוון רמת הנדיב דרך תצפית שווה ביותר. עוצרים בחרבת עקב לקפה של סוף החורף תחת עץ זית, משם יצאנו דרך שערי בקר לכיוון המצוק ולפנינו נפרש הים התיכון עם המסגד של ג'יסר א-זרקא, הלכנו לאורך המצוק דרומה ואט אט אנחנו יורדים ונפרדים סופית מרכס הכרמל. הכרמל ליווה אותנו לאורך כמה לגים חורפיים וטובים – היה סבבה וזהו בהחלט מייל סטון נוסף בשבילי – גם נפרדים בהתרגשות מהכרמל וגם נפגשים עם החוף. חוצים את פסי הרכבת ואת כביש 4, והולכים לאורך אמת המים הרומית שהובילה מים מהמעיינות באזור לקיסריה כמובן, אמה של עשרות ק"מ.. לשמחתו של דני, אנחנו עוברים דרך עדר של חברים טובים, בכל הלגים האחרונים, דני מצא פרות, או פרים וגם עגלים, וגם הלג הזה לא אכזב.. חצינו דרך שדה שעורה רווי ועסיסי והגענו לג'יסר א-זרקא כשבאותו היום הייתה אווירה מתוחה עקב אירוע כלשהו, הרגשנו עויינות באוויר כך שהפעלנו טורבו ונתנו קצב רציני. כשהגענו לחוף הרגשנו בנוח יותר – האמת, התחושה הזאת ממש לא נורמאלית – אנחנו במרכז האמ-אמא של הארץ שלנו, מרגישים מאויימים על ידי החברה בכיכר העיר – לא נעים. חצינו את הכפר ויצאנו דוך אל הים דרך האקוודוקט, חבורה של שכנים רכובים על סוסים היו על החוף ופתאום כל תוואי השטח משתנה – חול עמוק ולא נוח להליכה, ים רוגש, צמחיית חולות דלילה ואנחנו בכיוון דרום. אפילו עצירה קטנה על סלע קטנטן מקבלת טעם של חול.. אנחנו והאמה מגיעים ביחד לקיסריה- אם עופר היה איתנו כאן היינו מקבלים הרצאה טובה על הרומאים והורדוס ומפעל הנמל הגדול שלו בקיסריה.. נחתנו במסעדת הלנה, ישבנו על בירות ומזטים ופוקצ'ה. היה טוב, דרך לא רעה לסגור לג נוסף.
