מהר יונה ומשהד, לציפורי וקבר רבי יהודה הנשיא

סינג'רנו את אחותינו מהמנזר להגיש ארוחת בוקר כבר בשש וחצי.
יש לנו יום ארוך על הראש, עם שעון החורף שנכנס כבר מחשיך בחמש, וכשמסיימים צריך עוד לחזור לרכב שנשאיר בנצרת עילית,
בקיצור, תנאים מושלמים לעוד יום של רוגע ושלווה.
בשש ועשרים אחותינו אותתה לנו בשקט נעים שהאוכל כבר על השולחנות. האוכל מוגש בנעימות תמימה של עשרים שנה אחורה.
מעמיסים קצת פחממות וחלבונים לגמל, ויורדים על קנקן קפה ראשון של בוקר. זה אומנם לא ארומה אבל הי, אחרי הכל אנחנו במנזר האחיות.
קבענו עם ידיד ותיק בשבע בנצרת עילית. סיכמנו לחבור ליד החנייה של הסופר בהר יונה ומשם להמשך המסע.
הסתבר שעופר הקדים בחצי שעה וחיכה שם כבר משש וחצי, אנחנו כמובן אחרנו בחצי שעה והגענו בשבע וחצי, ככה שהתקזזנו והכל פיקס.
אנחנו יוצאים לדרך לאורך הטיילת של נצרת עילית והר יונה, נראה לי שאנחנו הראשונים שגילינו אותה.
משם יורדים לכפר הערבי משהד.
את הקרטיב היומי קנינו במכולת שבאחת מסמטאות הכפר, מתברר שבעל המכולת כבר מזהה את הולכי שביל ישראל, הבאים לדבריו פעם מהצד הזה ופעם מהשני.

.
אנחנו בתקופה של מסיק הזייתים, וביציאה מהכפר פגשנו את המקומיים בין הזייתים. מזמנימים אותנו להתקרב, ואני יורד בין הטרסות ומצטרף למוסקים.
החברה פה קוטפים את זייתים ע"י העברת כף יד קפוצה לאורך הענף, ומפילים את הזייתים לשמיכה או יריעה הפרושה מבעוד מועד על האדמה מתחת לעץ.
אנחנו ליד עץ זייתים שחורים, מסתבר שזית שחור זה עץ מזן שונה מהירוק, תמיד חשבתי שכדי לקבל שחור פשוט משאירים על העץ יותר זמן.
אנשי משהד מגדלים את הזייתים לייצור שמן זית. אין להם בית בד בכפר, והם שולחים את הזייתים לכפר כנא או ריינה הסמוכים.
מסתבר שהשנה יבול הזייתים לא משהו, ומכאן שבקבוק שמן זית בסופר בתל-אביב יהיה החורף הזה הרבה יותר יקר.

ממשהד אנחנו ממשיכים לכיוון ציפורי הקדומה ותל ציפורי. השביל עובר בגיא בין עצי זית עתיקים ויפים, ומול הבתים של מושב הושעיה.
עוד קצת ואנחנו מגיעים לקבר רבי יהודה הנשיא. מתברר סופית שזה לא רק רחוב חשוב מאד בנווה אביבים
רבי יהודה הנשיא, המכונה גם הכונה גם "רבי" או "רבנו הקדוש"; נולד על-פי המסורת בשנת 135, תקופה של גזירות השמד של הדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא,
היה עורך המשנה ונשיא הסנהדרין במחצית השנייה של המאה ה-2, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים.
שם אנחנו עוצרים לקפה לטיני טחון מהבוקר שעופר הביא מנצרת.
תראו מצב- אנחנו על משטחי בטון חלקים ליישר את הגב, מעלינו רוח קלילה מנשבת בין ענפי אלון תבור עם ספלולים ממש גדולים,
ולרגלינו לטינית שחורה מבעבעת בקנקן ומאיימת לגלוש, מי אמר אני ולא קיבל?
אחד החברה המקומיים של הקבר ספק מציע ספק משדל אותנו להניח תפילין. רני מסביר לו שבשבוע הבא הוא בכותל ואז יניח.
אבל המקומי לא מניח ואומר שמי יודע מה יקרה עד שבוע הבא. האמת צודק, זו אחת מאבני הדרך של המסע, לא?