מנחל דבש בואכה הר תבור ועד הר יונה בנצרת עילית

את הלג הקודם סיימנו איפה שהוא באמצע נחל דבש, ועכשיו עלתה השאלה כיצד להגיע למקום ולהמשיך הלאה.
כזכור ההחלטה הבלתי מתפשרת היא לקיים את המסע ברצף גיאוגרפי, ולעולם להמשיך בדיוק מהנקודה בה סיימנו בפעם האחרונה,
רק שהפעם זה יצא באמצע נחל, להשאיר שם אוטו אי אפשר, ואף מונית לא תכניס אותנו לשטח.
תמיד עומדת לנו האפשרות להזעיק את ארנון חפץ ממושבה כינרת, אבל יש גבול לניצול היזום. החלטנו להשאיר את האופציה הזו למקרי חרום אמיתיים.
רני העלה כמה אופציות, בסוף הלכנו על התכנון הזה-
יצאנו מהוד השרון באזור חמש בבוקר, היעד, מה שנראה במפות כמגרש ספורט בהר יונה נצרת עילית.
מזל שבאותו בוקר קיבלנו את ה- GPS, כשם שלא נזקקנו לו עד היום, לולא היה לנו אותו באותו בוקר היינו מן הסתם עוד מסתובבים ברחובות נצרת.
החננו בחניון של השופרסל בהר יונה, ומישם במונית של חאלד מנצרת עד לקיבוץ גזית.
את חאלד עוד נפגוש בהמשך, אבל בינתיים אנחנו בגזית. מהקיבוץ אפשר לרדת גם לנחל תבור,
אבל אנחנו ירדנו לכיוון צפון מזרח והנה אנחנו בנחל דבש מתחילים את המסע לכיוון התבור.
עצירה ראשונה וקצרה בתחנת דלק בצומת גזית לתדלוק גרנולה, ומתחילים לטפס. תחילתו של יום תפירה של עליות וירידות מהר תבור ועד הר יונה.
שביל ישראל תופר את התבור ככה דוך, בלי פשרות ובלי לזגזג, אם היינו צריכים לעבור את זה בקיץ היה יותר קשה.
בערך שעה וחצי של טיפוס ואנחנו בשביל הפסגה, סימון שבילים שחור. הקפנו את הפסגה רק כדי לגלות שבדיוק סגרו את הכניסה לכנסיה שבפסגת התבור.
לא נורא, ככה הקדמנו את הבראנץ. היה שווה, רני הפתיע במנגו טעים להפליא, ועוד בשלב כזה של העונה.
הנוף מהפסגה באמת יפה. אתה עומד על הכיפה העגולה וחצי מדינה נפרשת לפניך, כולל השדות המעובדים בשלל צבעים. אני מקווה שהחקלאות לא תיעלם מארצינו.
הירידה מהתבור גם דוך אחד גדול, והיתה לי יותר קשה מהעליה, 'ארבע ראשי' מתחיל לאותת פעם ראשונה.
עצרנו לקרטיב בתחנת ההסעה שליד שבלי, יחד עם הנהגים המקומיים המשועממים המחכים לנוסעים. מעניין אם מקרה הילדה מכפר תבור עובר להם בראש.
השעה כבר צהריים והנה זמן שבירה ראשון. אחרי הכל קמנו בארבע בבוקר, ויש חשק לנמנם.
לצערי הפריבילגיה הזו לא בתוכניות אם רוצים לצאת מהשטח לפני חשיכה.
תוכנית היום די אגרסיבית, מרחק של כ- 25 ק"מ מנקודת היציאה בנחל דבש ושלוש תפירות לא פשוטות.
עלינו וירדנו את הר דבורה, ארבע ראשי פעם שנייה.
את העליה להר יונה צבי גילת כניראה ממש לא סופר, כניראה שעשה אותה במסוק.
זהו הגבוה שבהרי נצרת, 573 מ', ועבורינו זה היה מירוץ בעליה בין החושך המתקרב וארבע ראשי צועק חמס.
הלאנד קרוזר של המכופתרים חיכה לנו בחניון, סיימנו יום תפירה לא פשוט, וכיף גדול.
בתור פיצוי ופרס ביחד, החלטנו על ארוחה בדיינה הידועה לטוב. אבל אין מצב שנוכל להיכנס למקום ציבורי כלשהו איך שאנחנו,
והתכנון על לינה בשטח הוחלף במהירות למקום לינה עם מקלחת. בזריזות אופיינית נעמה סידרה לנו חדר במנזר האחיות רוזארי (או משהו דומה) שבעיר.
מקלחת זריזה ואנחנו יורדים לדיינה. הסלטים משהו משהו, מהחומוס גרגרים, דרך הפלאפלים ועד החציל החם. הקבב טלה זה השוס הסופי.
אחרי חצי שעה לא רק שלא יכולתי לזוז אלא גם בקושי לנשום.
בתשע וחצי בערב כבר הייתה בחדר דממה, פעם ראשונה מאז גיל תשע בערך.

השף של דיינה מכין קבב טלה לעיניי הסועדים