תפריט
אז ככה, לסוף השבוע השני שלנו בשביל החלטנו לצאת בליווי של המשפחות. את השבוע שלפני בילינו בתאומים שלא ממש קשורים בהליכה עצמה, כלומר לאתר בעל צימרים שיסכים לארח את החבריה העליזה על נשיה וטפיה בתקופה הכי עמוסה באוגוסט. כרגיל, הנשים שינסו מתניים ונעמה ( זוגתי שלי שאין טובה ממנה, אני בטוח שרני ואלון חושבים כך על גלי וסיגל שלהם ) מצאה שלשה צימרים במושב דישון שהואילו בטובם לגבות מאיתנו אי אלו שקלים עבור שני לילות. בדיעבד כיוון שכל סוף השבוע נסוב סביב המיקום של הצימרים, הפכה הבחירה הנ"ל לשוס של המקטעים השלישי והרביעי, שאפו ראשון לנעמה. ועכשיו לגילוי נאות, מבלי לגזול מילימטר של פרגון מאיש, הרי שכאן המקום להודות לנעמה על המאמץ הפרגון וההקרבה ולהזכיר כי היא נמצאת בהריון מתקדם קריא חודש שמיני, בחודש אוגוסט, והכל היא עושה תוך טיפול בשני ילדודס קטנים ובי שזה גם סוג של ילד, שאפו שני לנעמה. אז בחזרה לשביל. נחתנו בדישון ביום חמישי וחממנו מנועים עם בשר על האש ושיחות נפש לתוך הלילה. כמובן שדאגנו למצוא מישהו שיסיע אותנו לנקודת ההתחלה בבקר והלכנו לישון מדושנים. אחרי קפה מתרמוס, שלא עשה את העבודה ולא שמר את הקפה חם, העמסנו את התרמילים, אך איזה כיף בלי אוהלים שק"שים ושטויות ששולות כמה ק"ג מיותרים, והלכנו לפגוש את בני. בני, שכן של בעלת הצימרים, חקלאי איש עבודה אמיתי התעכב למעננו עד שש בבקר, בדרך כלל בחמש ושלושים הוא כבר בשטח. העמסנו את עצמנו על הסובארו ויצאנו לדרך. אחד הלקחים מסוף השבוע הראשון היה לדאוג להטמין מים לאורך השביל ולא לסמוך על תחנות מילוי ערטילאיות. תחנת הטמנה ליום הראשון היתה צמודה לגדר של הכרם החדש של בני. נפרדנו מבני על שביל עפר שאמור היה להחזיר אותנו לשביל, לא לפני שצייד אותנו באגסים ושזיפים ואנו הלכנו לדרכנו. הדרך היתה חסומה בשער, אבל שערים לא יעצרו מטיילים נחושים שכמונו. בדילוג קליל, מצאנו את עצמנו מעברו השני וצועדים אל עבר הנקודה שבה עזבנו את השביל. עד מהרה נצבנו פנים אל פנים מול גדר בתוך כרם נפלא ( עכשיו אני מבין איך הרגיש השועל בכרם ) מגודר ומסוגר. למזלנו לכל גדר יש שער ועל כל שער אפשר לטפס ועד מהרה חזרנו לצעוד לאורכו של השביל, מזג אוויר נוח יחסית ומצב רוח טוב. בדרך עברנו את חוות משכנות הרועים, איזה מזל שלא סמכנו על ה"חווה" כמקום למצוא בו מים, ועד מהרה מצאנו את עצמנו יורדים במצוקים הקסומים ספוגי האווירה של נחל קדש רק כדי לטפס אותם ספוגי זיעה עד למצודת ישע. כאן השלמנו את חובנו למקטע הראשון חגגנו בקפה מבושל והמשכנו לעבר צומת ישע, עברנו את הכביש והגענו לחורבות נבי יושע. בעוד אני מתעקש (תמיד אני מתעקש) להתמלא קוצים בנסיון לחלץ סברס מקליפתו הקוצנית, רני שמע את שיירת הנשים מתגלגלת לה לעבר ארוחת בוקר וקפה אי שם בגליל. מפגש קצר על אם הדרך, חיבוקים נשיקות תצלום חפוז..ץ והלכנו.
השביל התנהג די יפה מכאן, לא טיפס בפראות, לא דרדר אותנו לתהום, והיה די סולידי, עד שהגענו לקרן נפתלי. שם כמאמר ספרו של צבי גילת, איבד השביל את הסבלנות וסידר לנו טיפוס בנוסח הטירונות אל הפסגה. מתנשפים ומיוזעים עצרנו להתפעל מהנוף, לשתות, ולהתקרר בצל. הערה קצרה לשביליסטים: כדאי להגיע עם עט ופתק כדי להשאיר פתק נחמד בבקבוק שהשאיר שם שביליסט משועמם עם חזון ועבר של מדריך בתנועה, אני מודה לנו לא היה עט.
המשכנו מעודדים מהקצב וממצבנו הגופני, גם השתן שמר על גוון חיוור ואיש לא דימם מהאף. לפני הטיפוס מעבר לגבעה, שבכניסה לנחל דישון, חנינו ליד עדר פרות מפוהקות, שנראו די משועשעות מהמראה המאובק והמיוזע שלנו, טיפוס זריז והתחלנו לרדת לאפיק הנחל. רני החליק ראשון, ויצא מזה בשלום. אני בצעתי צלילה מרשימה לאות הזדהות והוספתי פירואט ומתיחה קלה בשריר כדי לזכות בתואר הנפילה המשמעותית של הקטע. נכנסנו לאפיק הנחל והתחלנו את הטיפוס האיטי והעקבי שיסתיים על פסגת המירון. מכאן לא היו ארועים מיוחדים ותוך שעתיים מצאנו את עצמנו על הכביש שמוביל חזרה למושב. אלון ורני המשיכו ברגל לאורך גדר הישוב, אני חזרתי עם נעמה (ברכב, חודש שמיני זוכרים). מקלחת, עוד ארוחה בחסות הגריל, ופגישה מוקדמת עם המזרון. בסך הכל, עמדנו בכל היעדים: בילינו כהוגן, צברנו קילומטרים במסע, ולא הסתבכנו עם הנשים (שזה הישג נאה בפני עצמו), וכבונוס ישנו על מיטה עם מזגן ואחרי מקלחת נורמאלית. היה מעולה!
