תפריט
עזבנו את תל-אביב בשעות הקטנות של הלילה, קפה ראשון היה עם אור ראשון של בוקר כשאנחנו עמוק עמוק בשטח..
סתאאאאם, נראה לכם? בבוקר עוד עצרנו לקפה בכביש 6, ובערך ב-10 קפה אחרון בצומת גומא. כשהתחלנו ללכת היה כבר אחרי 11 בצהריים, ועל ההתחכמות הזו קיבלנו בראש מיד ובמזומן. את צומת גומא עוד נראה בסיבוב הזה, כשאנחנו כמה מאות מטרים מעליה מצד מערב, באיזור רכס רמים, וכשאנחנו כבר הרבה פחות גיבורים.
לקחנו כ"א 3 בקבוקים של ליטר וחצי, וציוד ליומיים- אוהל אישי, שק שינה, אוכל, ערכת קפה ועוד קצת.
הפעם האחרונה שזכור לי שסחבתי ככה היתה לפני יותר מחצי יובל. מרוב שוק (ומשקל) בקושי הלכתי ישר, וכל רבע סיבוב שעשיתי לראות מה קורה בצד, התרמיל המשיך אותי לפירואט שלם. ענבר אולי היתה גאה בי, אבל אני הפסקתי להתעניין מה קורה בצד.
די מהר הבנתי שעכשיו גם אצל האחרים כל גרם נחשב.
עברנו את קיבוץ דפנה ועצירה ראשונה הייתה בחצבני, הוא נחל שניר. האמת מדליק שם, אחד המקומות הילידים בארץ שבעונה הזו יש כזו זרימה.
עצרנו לנגב שמן זית עם מלח ופלפל גרוסים ופיתות טריות, הכל מעשה ידי רני, ולהרטיב עם זייתים שחורים דפוקים ומוצרלה שאבי הביא.
האמת לא נראה לי שלמישהו היה כח לאכול, אבל הידיעה שכל מה שנאכל ירד מהמשקל על הגב גרמה לכל התכרובת הזו להיעלם. קינחנו בקפה על האש, הראשון של המסע!
המשכנו למעיין ברוך, נפנפנו לכפר יובל, בין לבין חסינו בצילו של עץ אזדרכת שפגשנו בצד השבי ויחד עם השזיפים של רני וקצת תוספת 
סוכר אפשר לנו להמשיך, והנה אנחנו כבר בדרכינו לאריה השואג בתל-חי, בבית הקברות של כפר גלעדי, נקודת הסיום של הלג הראשון. עשינו זאת!!
בבית הקברות היפה הזה קבורים מגיני תל-חי מלפני כמעט 90 שנה, והנה אנחנו רואים תמונות, זרים ונרות מהעת הזו, איך זה יכול להיות? התשובה היתה ברורה עד כאב, אנחנו הלו שנה ממלחמת לבנון השניה, בבית הקברות שבו חיילי המילואים חיפשו מחסה מהצל, קיבינימט
נקודת הסיום של הלג הראשון היתה גאווה גדולה, וגם נקודת החלטה. נשארו לנו עוד שעתיים אור, והלג השני שמתוכנן למחר די ארוך.
מלאנו מים, הצטלמנו ליד אריה (אבי רבק, תשים פה את התמונה שצילמתי את רני מתחת לאריה, ואותך משקה עם הצינור) ויצאנו לדרך.
לא ברור מאיפה היה בדיוק כח, אבל ההחלטה היתה להגיע לחניון לילה בעין רועים, ולנסות להגיע לפני אור אחרון כדי לא להתמקם ללינה בחושך.
הקטע הזה מהאריה ועד חניון רועים לא מוסבר טוב בספר, המרחקים בפועל נראים לנו ארוכים יותר ממה שרשום בספר, וגם העיקוף 
אחרי 'שביל הפצועים' ועד לעליה לרכס לא ברור (או לחילופין, שהיינו כבר גמורים לגמרי..)
הגענו לחניון רועים בדיוק בזמן, גם ניצלנו שעות נוחות של אחר הצהריים להליכה, וגם הגענו בדיוק בזמן להקים מאהל ללילה. מי שלא היתה בתוכנית המקורית זו הרוח. היתה בחניון רועים רוח כזו שבאוהלים עפו גם אחרי ששמנו את כל הציוד בפנים. בסוף קשרנו אותם לשולחנות פקניק שבחניון, ומאז חבלים נכנסו לרשימת ציוד חובה.
הרוח גם לא אפשרה לנו לבשל כלום, אז אכלנו כמה יבשים, וזחלנו באומץ לאוהלים.
