תפריט
את הזריחה אנחנו פוגשים בכביש 6. שבילי ראשון בספטמבר 2009, השמש עולה כבר יותר מאוחר ושעות האור מתקצרות. יש אוויר נעים בבוקר ויחד עם זאת עוד כמה שעות ניווכח שעדיין חם מאד. השעות האלה מאד נעימות בעיניי- רגוע, שקט, התחדשות, זריחה, ונראה שיש משהו מיוחד אפילו באנשים שערים מוקדם מוקדם בבוקר.
יוצאים ביציאה של קרית-גת, ותוך פחות משעה אנחנו שמה. שביל ישראל בקטע שלנו מתחיל בתל לכיש. החלטנו להשאיר את המכוניות במושב לכיש, בערך קילומטר מתחילת שבילי. החנינו ברחבה הקטנה בין הצרכנייה למרפאה, ותוך זמן קצר כולם הגיעו. לא יודע איך הם ידעו שחנינו במושב, ודווקא שם. מלבד אבי ורני נוכחים הפעם דני, אלי וצחי אחיין של דני, ברוך הבא לשבילי.
רבע לשבע תחילת הליכה, בכל זאת רוצים לגמוע קצת קילומטרים לפני שנהייה ממש חם.
איזור לכיש ממש מקסים. קילומטרים של גפנים, כרמים וותיקים לצד כאלה שנטעו לאחרונה, ועדיין חלקם עמוסות לעייפה אשכולות ענבים. האזור מוצא חן בעיניי, צריך לבקר כאן שוב עם המשפחה.
אנחנו מקיפים את תל לכיש, זכר לעיר לכיש שהייתה פעם עיר חשובה בממלכת יהודה, וממשיכים לכיוון קריית גת. את האזור הזה שווה לעבור באביב. השדות הארוכים והרחבים שלפנינו נטושים עכשיו, אבל בעונות אחרות היינו רואים את אסם התבואה של ישראל בתפארתו, שדות חיטה עמוסים ומרשרשים ברוח.
אנחנו עוקפים את היישוב אחוזם מדרום, וחוצים מתחת גשר הרכבת לבאר-שבע וכביש שש. כביש שש לא מסומן במפות שביל ישראל שיש לנו מ- 2006. יורדים לנחל אדוריים, חוצים גם מתחת לכביש 40, והנה אנחנו פוגשים גמלים ראשונים בשביל ישראל.
גבירותיי ורבותי, שבילי מחליף שוב חבל ארץ, הגענו לנגב בשביל ישראל.
יש לנו בשבילי הזה עוד אבן דרך משמעותית, ועל זה עוד מעט. בינתיים אנחנו חולפים של פני תל קשת, חוצים את האפיק של נחל שקמה ואחרי כמה קילומטרים יורדים לאפיק של נחל סד. ערוץ הנחל הזה מעניין, יש לו חלק קניוני, ערוץ הנחל מתחפר והופך לקניון, קצת מוזר בטופוגרפיה הרדודה של הנגב.
זה הזמן להודיע- שבילי עבר את החצי!!!
אבי מדווח מהספר החדש שברגעים אלה ממש, אחרי שנתיים ורבעון מאז שהתחלנו אנחנו מסיימים כ- 480 קילומטר בשביל ישראל, ועוברים חצי שביל. כבוד.
מולנו תל נרגילה, עם העץ הבודד והעתיק בראש התל. יש שם אוויר טוב, מורדים תנעליים להוציא את החול והאבנים מהגרביים, דני מוציא מילון חתוך, ועוד קוביות שוקולד קרירות, יש לו טריקים לזה. מה צריך יותר?
סוף הקיץ עושה עוול לשמורת פורה. יבש, אפילו קצת צחיח, ומלוכלך. בחורף ובאביב זהו גן עדן של פריחה וצבעים. שבילי ישראל חוצה את השמורה, והגענו חזרה לכביש 40 .
עוצרים לקבלת החלטות, מצד אחד כבר גמענו עשרים ומשהו ק"מ, חם, והרגליים כבר מאותתות.
מצד שני עוד לפני שלוש, יש לנו עוד 4 שעות אור, יש מספיק מים, ואנחנו כבר פה..
ההחלטה ברורה לא..?
הולכים קצת לאורך כביש שש ואח"כ חוצים אותו ואת הרכבת לצד מזרח שלהם וממשיכים דרומה. היעד הוא צומת דביר.
אחרי חצי שביל ישראל שבילי מתחיל להיות ישות עצמאית. אתה שומע יותר ויותר משפטים כמו- למה הוא הולך מכאן? מה נראה לו? או, למה הוא תמיד חייב לתפור כל עלייה שהוא רואה..?
שבילי מפתח זהות משלו, חבר מוביל בצוות שבילי.
כפות הרגליים די מציקות, ובכלל כבר אין כוח. גם שבילי נראה עייף באזור הזה, לא משהו לרשום עליו פטנט. האבנים הקטנות שהוצאנו מהגרביים מתבררות כיבלות מרושעות. פעם ראשונה בשבילי שיש לנו יבלות, הנה עוד השג לרשום עליו בבלוג. בקיצור, ההחלטה האמיצה הגברית הקרבית בלתי הפיכה בלתי מתפשרת שקולה חכמה נבונה ובוגרת שקיבלנו בפורה כבר לא נראית משהו.
אחרי למעלה מ-36 קילומטר של שביל ישראל אנחנו מגיעים לתחנת הדלק בצומת דביר.
מזל שיש לי סנדלים להחליף תנעליים.
יש כאן סטיקיית אסא, בית קפה נחמד וחנות מוצרי ים המלח, אבל במצבינו אנחנו נכנסים רק לאלונית. אבי מפרק 4 קרטיבים אחד אחרי השני, ולקינוח מגנום שמנת כפול בעובי עם שוקולד לבן, משהו דיאטטי במיוחד. אבל למי אכפת, מגיע לנו 🙂
