תפריט
הפעם ירדנו דרומה בהרכב מצומצם, לפחות יחסית לפעמים האחרונות. דני התקשר כשהיינו בדרך והודיע שהוא פורש מטעמי בריאות ככה שנשארנו ארבעה. קבענו להפגש בצומת שוקת, 6:45 כולם כבר שם, אני, אלון, רני וירון. קפה של בקר ועוגת שמרים (שראתה ימים יפים יותר) לוו את ההחלטה להקפיץ רכב אחד להר עמשא, לך תדע מי ומתי יסכימו לאסוף אותנו משם. הסבוב הזה עלה לנו בלא מעט זמן, נסענו דרך תל ערד, השארנו רכב אחד בהר עמשא (שעל הכנסת האורחים של “עשרות” תושביו נרחיב בהמשך) וחזרנו למיתר. חנינו בישוב וחתחנו דוך לשביל בלי לחזור לכביש. השעה היתה כבר 9 והשבילהוביל אותנו מזרחה במגמת עלייה מתמשכת לעבר הר חירן. חלפנו על פני צמד שביליסטים תושבי הרמה, והזמנו אותם לקפה בעצירה הבאה.
עצרנו לקפה ראשון, והשביליסטים הצפוניים שתו קפה כפי שהובטח להם והלכו להם לדרכם, “למזלנו”. המשכנו לטפס לעבר ההר, בהרגשה שהזמן דוחק, שעון חורף אומר שהחושך יגיע בסביבות חמש וחצי. הנוף המדברי הקיף אותנו אדמת לס, צבעי אפור וחום, כמה מסוקי קרב שליוו אותנו ומזג אוויר שהוזמן במיוחד. הירוק של יער יתיר היה שינוי מרענן, חורש מלאכותי מדהים בלב המדבר. בתוך החורש הלכנו עד שהגענו לכביש 3178 לפני הכביש יש פינת ישיבה של קק”ל, מתאימה מאוד לעצירה, אנחנו החלטנו לעצור אחרי הכביש. חצינו את הכביש ולהפתעתנו גילינו פינת ישיבה לא פחות מזמינה. חצי שעה מנוחה, קפה, תופינים, מישהו אמר משהו על תנומה? המשכנו להתרחק מהכביש על מה שנדמה לנו היה שביל מסומן עלינו לאורך שביל שלצידו אבני ציון תורמים של קק”ל ,כולן מנותצות משום מה, חולפים על פני קבוצת שביליסטים ומשאירים רושם לא מי יודע כמה, עד שהגענו שוב לכביש. שם פגשנו בצמד השביליסטים החביבים שבשרו לנו שאנו הולכים בכוון ההפוך. כן, לא היינו צריכים לחצות את הכביש ולהתרחק, היינו אמורים ללכת לאורכו. עשינו אחורה פנה ירדנו בשביל והמשכנו די משועשעים. זמן לא ארוך אחר כך פגשנו שוב את הקבוצה השנייה, שחלפנו על פניה בעודנו מתברברים. התכנית שלנו לשקום היחסים היתה פשוטה, זה לא אנחנו, יש קבוצה אחרת שמאוד מזכירה אותנו אבל בניגוד אלינו הם לא נחמדים. אני לא יודע אם זה עבד, אבל את המשך הדרך צעדנו יחד. שתי קיבוצניקיות ומתנדב מארה”ב. אני לא ארחיב בעניינם חוץ מהעובדה שהן מקיבוץ בדרום, ליד אילת, אחת לאחר גיוס ותלך את השביל עד סופו, השנייה תעזוב בקרוב כדי להתגייס, והמתנדב עוזב למצריים כדי להאריך את הויזה. ואם אתם רוצים הוכחה כמה הארץ הזו קטנה. אז הקטנה, זו שלפני גיוס היא חברה של הבן של אורי דביר (זה שהשביל הוא הבייבי שלו) הבן הזה היה המדריך של אלון בצופים והיה אמור לבוא איתנו ללג. אבל ה”בוס שלו” ירון (שצועד איתנו) לא נתן לו חופש 🙂 אז הוא ויתר. ואם זה לא צימעס אני לא יודע מה כן! לא עבר זמן רב עד שהגגות האדומים של הר עמשא הופיעו מבעד לעצים. עצרנו לקפה אחרון ומשהוא קטן לאכל.
על גדר הקיבוץ פגשנו שלט שבישר לנו שיש עבורנו חדר ביישוב, טוב לא לנו אישית אלא לשביליסטים למינהם.
החדר על בסיס מקום פנוי (ראשון מגיע ישן בפנים שני ישן בחוץ) והקיבוצניקיות והמתנדב כבר התמקמו בפנים אז ויתרנו על הרעיון.
כ15% מתושבי הישוב (7 משפחות, כ20 מבוגרים בסך הכל) קבלו את פנינו כולל הילדים. מקום מדהים, קולט משפחות, כמעט התחננו שנבוא. הבטחנו לשקול. חצי שעה אחר כך היינו ביציאה ממיתר בדרך הביתה החלטנו שלא 🙂
