שביל ישראל- מחירבת חנות לליאון – שריגים

"החיים הם שורה של הפתעות" ראלף וולדו אמרסון

אז תכננו תחילה לצאת ביום ראשון ה-12 ליולי 09, התאים לאלון, לאבי לעופר ואז קבלנו מן אופס… של עופר – נקבעה לו ישיבה ליום ראשון שהוא לא יכול להזיז וחייב להיות נוכח… ביקש סליחה בדרכו שלו: "בואו אלי בראשון לעת ערב, נאכל מלוא טוב הפוייקה, נשתה בירות ונעשה חיים, נישן פזורים אצלי בבית ונקום מוקדם להליכה שלנו…??" תוך פחות מ- 24 שעות קבלתי SMSים – "אני בתוכו.." / "קח אותי בחשבון.."/ "מה להביא??" / "נוסעים ביחד??"  ((-:

תחזית מזג האוויר: "ביום שני ישרור עומס חום כבד ברוב אזורי הארץ, מומלץ לא להיות חשופים לשמש…" – יופי – זה נותן לנו תזכורת ללג הראשון שלנו ביולי 2007 – גם יום חם ובלתי נסבל…

אלון מוציא פ"מ – אתה מביא סלטים ובירה, הוא מביא פיתות ובירה, אחר מביא אבטיח ובירה, ויש גם פיצוחים ו…. וככה התקבצנו בתשע + בערב ראשון בכפר ביל"ו אצל עופר – אלון אבי ואביב שחזר לכושר אחרי 3 חודשים של התאוששות מפריצת הדיסק בעורף, דני אני ותומר שזהו מסעו השני איתנו (היה לי כיף גדול שהצטרפת) אייל חבר של אלון (עיבוד אותות של נביחות כלבים http://www.bio-sense.co.il) ועופר כמובן, הפוייקה כבר בעבעה על הגז, המזגן השמיע נהימה חרישית – אני עובד, תאמינו לי, באמא שלי – אני עובד… שולחן העץ הגדול התחיל להתכסות בבירות ועוד כל מיני דברים טובים, איריס באה לבקר, אלון מזכיר לנו שאחותו גרה בישוב ליאון ושהבת שלה היא מלאכית שביל ואם הן תהיינה וזה יתאים לנו, אז אפשר לקפוץ להגיד שלום, תומר על הגיטרה, כדורגל בפלייסטיישן, וויסקי עם עופר והזמן פשוט– ע   ף. אחרי חצות, יופי של שינה תהיה לנו כאן – כל אחד תופס פינה, ספה, מזרון, רצפה, בפנים, בחוץ, ואביב מנסה לקבל קצת יחס קר מהמזגן ובעיקר קיבל דרישות שלום מהחצילים עד שהקצנו- 4:20 בבוקר.   עופר – תודה על היוזמה והאירוח – היה גדול!
התארגנות בוקר, מקלחת קרירה וטובה, קפה, חותכים אבטיח, מכניסים את קופסאות הפסטה שבשלנו ערב קודם, מחלקים בין התיקים ויוצאים לדרך, אור ראשון. החלטנו להשאיר הג'יפ של אייל בתחנת הדלק בבית גוברין ולגמוע הפעם 21+11 ק"מ (הרבה מאוד, או לא…) – אלון אומר "סבבה רק בשש וחצי גם אם יתהפך העולם, אני בבית. סבבה? סבבה." עולים לחורבות חנות, השמש זורחת, משאירים את הרכבים לחסדי האל (הצדיק אלון- שמעתי את תפילה שבלבך..) ומתחילים לרדת מהרי יהודה לכיוון השפלה, כמובן בדרך רומית עתיקה המחברת בין אשקלון לירושלים "קולוניה איליה קפיטולינה" שבפרובינקיית יהודה ושעופריוס צפרירוס ספר לנו עליה. יורדים במדרגות רומיות שנחצבו באבן בידי אבותינו הקדומים, בורות ובארות לאורך נחל הנתיב, אבני מייל רומיים עוברים בבית בד שהוא מפעל קדום ליצירת שמן זית הנקרא על שם קורת העץ (בד) שהייתה מותקנת בו ושימשה כמנוף לסחיטת הזיתים– ממש מנהרת הזמן.

ההליכה מהירה (לפי יודעי דבר קצב 4.6 קמ"ש), אנחנו לא רוצים לאבד זמן יקר של שעות בוקר בהן השמש עוד סבירה, אביב תופס את התיק של תומר (כל הכבוד!) ומקל עליו את הצעידה הקשה, מנוחה קצרה, שותים. שוטים?? מרגישים איך הנוף משתנה לנו אט אט מהררי לגבעות של שפלת יהודה ומתחילים לנשום אוויר לוהט לרווחה. בהליכה דהרתית חוצים את כביש 38 ליד צומת האלה, ונכנסים לחורש למרגלות תל עזקה. הפעם עוצרים ל-46.5 דקות, אבל מי סופר??… האבטיח עושה את שלו – פשוט שוס. חלצנו נעליים כי הכל ברתיחה, ואבי, שששששש מנמנם.
"מסלול רגוע, נטול אתרים מרהיבים העובר בין בוסתנים נטושים"..
"דרג קושי: בינונית, הדרך קלה למעט טיפוס לא קשה במיוחד לתל עזקה ולמצפה משואה"…
כמה פעמים נאכל את הלוקשים של הספר של צבי גילת – שביל ישראל?? הדרך מקסימה אם ערניים, חוקרים ומבינים בה קצת והעלייה לתל עזקה – בקיץ= סיוט. ללא חמצן הגענו לפסגת תל עזקה ופגשנו שם קבוצה גדולה של אמריקאים מפרויקט תגלית שזה עתה נחתו למזג האוויר מסביר הפנים. ולמה הם הגיעו מכל קצוות אמריקה לתל עזקה? כי המסלול נטול אתרים מרהיבים??

וזה הסיפור המעשה:
גלית (גולית) , ענק מן הפלשתים, מזמין כל אדם מישראל להלחם בו מלחמת ביניים, אך הכול יראים מפניו. דוד, בנו הקטן של ישי, נשלח על ידי אביו מאחרי הצאן להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים, הנמצאים במחנה צבא ישראל בעמק האלה. כשהוא מגיע, הוא שומע את סיפור גלית ואת הפרס הגדול המובטח למי שיכה את גלית, המחרף את מערכות ישראל: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלְֶךְ עֹשֶׁר גָּדֹול וְאֶת־בִּתֹּו יִתֶּן־לֹו וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". דוד גם נתקל בתגובה עוינת של אחיו הגדול ולמרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להלחם בגלית. השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להלחם בפלשתי "כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו". דוד מתפאר בעלילות גבורתו: ארי ודוב באו ונשאו שה מעדרו והוא "גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדֹּוב הִכָּה" ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להלחם בגלית.                                                              דוד מנסה ללבוש שריון אך אינו חש בנוח עמו. הוא מסיר את השריון ויוצא למערכה ובידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע הרועים שלו. גלית מביט בנער האדמוני ויפה המראה וכדרכם של אנשי מלחמה ותיקים בז לו: "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלֹות? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו". דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו: "הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". הוא מזנק לקראת גלית באמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גלית, החלק היחיד החשוף בשריונו, ממוטט אותו מגיע אליו בריצה וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם.

קבוצה נוספת של ילדים בגילאי 10 בערך מגיעה – קייטנה של הישוב עופרה- עוד יש ציונות בארץ. הסדרנו את הנשימה, אנחנו יורדים על גב ההר על אוכפים והפעם הם לוהטים, יורדים עולים – עולים יורדים בחורש מקסים ובשביל בורות המים הקדום, השעה אחת בצהריים, השמש מכה ואנחנו מגיעים לגת קדומה הצופה מערבה. אלון בטלפון, שואל אותנו: "בא לכם לקפוץ כמה מאות מטרים סטייה מהשביל והגיד שלום לשפחה שלי??"  ממש לא היה ברור לנו מה/מי/מו והדבר שהכי יכולנו לפנטז עליו היה איזה קרטיב צונן… יאללה בסדר, נזרום אלון, תוביל אותנו… אחרי הליכה של מספר דקות בחורש אנחנו פוגשים את שי אחות של אלון בלבוש לבן (כיאה לאמא של מלאכית) שמובילה אותנו עד לחצר האחורית של ביתם בישוב הכפרי לי און. גינה חמודה חולפים על בריכת שכשוך קטנה ומזנקים פנימה למזגן. שי ורן והבנות חיים בבית ובתפיסה אקולוגית תוך התחשבות בטבע ובסביבה. המומחיות של שי היא אומנות סביבתית וזכינו לקבל הצצה לעולמה, העשייה, האתגרים והתסכולים כולל סיבוב בסדנא המרשימה שלה. אחרי שנרגענו קצת מהמזגן, שי הזמינה אותנו לאבטיח קר ופתחה בפנינו את המטבח "למה שאתם רוצים". דני, אהב את זה.
כל אחד תפס פינה; אביב נרדם על הספה (אחרי שהחצילים הדירו שינה מעיניו), אייל יצא לעשן סיגריה, דני נפגש עם הפסטה שיצאה לה מהתיקים, הרוטב קיבל חיזוק של שום ועשבי טיבול מהחצר, סלט קצוץ ועוד שאר ירקות, אלון שואל אותי – טוב מתי יוצאים? עוד כמה ק"מ לסיום? הסתכלתי עליו כאילו הוא נחת מהירח, כולם כאן בזולה, אף אחד לא חושב לזוז מילימטר, למה ללכת?? אלון היה בשוק מהתפנית אבל אט אט הוא הפנים אותה. ובינתיים אנחנו גילנו את סוד בריכת השכשוך– מ ד ה י ם. הדבר הכי מרענן שיש, קרטיב כלב לידו.. הבריכה (מתאימה ל-3 מבוגרים) עשויה מאבנים גדולות שטויחו מבפנים, בתחתית יש משאבה שמעלה את המים לדלי עץ גדול המלא בחלוקי נחל קטנטנים וחול ים המשמשים כמסנן טבעי דרכו המים עוברים ונשפכים התעלה קטנה בחזרה לבריכה. המצאת המאה. עופר נדלק: "אני עושה אחת כזאת אצלי בחצר".

ארוחת צהריים כיד המלך בניצוחו של דני, לתומר קשה להתנתק מבריכת השכשוך אבל ריח הפסטה והרוטב משכנעים אותו. אחרי האוכל נחים ונהנים מכל הקיים. אנחנו לקראת יציאה לרכבים, עופר ואייל מחליטים שהם ממשיכים ברגל דרך מצפה משואה לבית גוברין לאחר שערן טוען שזה סדר גודל של שעה וחצי. בערב עופר מתקשר אליי: "ערן ממש גנוב, צעדנו בקצב רציני 3 שעות אבל היה אחלה!"
שי וערן, מיאי והדר (שההשראה שלה כיוצרת הבריכה הייתה) תודה רבה על הכל, הייתה לנו חוויה מדהימה ומקווים לראותכם שוב.
שבת שלום לכולם – רני