תפריט
לפני שנכנסנו לאוהלים החלטנו שביום השני נלמד מלקחי האתמול, ונתחיל לצעוד מוקדם, כדי להרוויח שעות בוקר פחות חמות. לילה לא פשוט, שינה לא שינה במידרון קל, רוחות עזות שפסקו בשתיים בלילה ותנים ושועלים שהזכירו לנו שאנחנו אורחים של הטבע. 6 בבוקר השקמה, מתיחות מאולצות כדי להצליח לעבור למצב מאונך, קפה+ ועוברים לקיפול המאהל. 7 מוכנים ליציאה ומבינים שהולך להיות חם, אפילו חם מאוד.
בספר שלקחנו מצויין שעין רועים היא נקודת "תדלוק" למים, לכן בחרנו לישון בנקודה זו. זרזיף המים שפגשנו לא שכנע אותנו שניתן למלא את הבקבוקים שהתרוקנו במים אלו, כך שיצאנו כל אחד עם 2 בקבוקים של ליטר וחצי ליום חם וארוך. השעה הראשונה עברה בקצב מהיר יחסית (4 קמ"ש) והגענו לנקודת החלטה – האם לרדת לאתר הרכבל של צוק מנרה, למלא מים ולשוב לשביל, או להמשיך עם 2.5 ליטר לכל אחד מאיתנו. המרחק לאתר הרכבל הוא כשעה ירידה ושעה וחצי של עליה, גם חלק מהמים שנמלא נזדקק לשתות אותם. החלטנו להמשיך הלאה ולחפש במפה את נקודות ה"חילוץ". במקטע זה, השביל ברובו עובר במרחק רב מכבישים, במתלול כלפי מטה (כביש 90) וכלפי מעלה (כביש 886) כך שנקודת היציאה הבאה מהשביל לציוויליזציה היא לפחות 10 ק"מ בגובה של 500 מטר ובכיוון דרום ולפני קיבוץ יפתח- גבולי בהתחשב בחום ובכמות המים שהיתה לנו.
המשכנו בשביל, חום כבד, 41 מעלות בצל אבל רבק, אין צל! עליה תמשכת על רכס הרי נפתלי, שביל חשוף לגמרי לכיוון דרום ומזרח, השמש מכה בנו ואנחנו מוכים וכל 30 דקות עוצרים לסדר קצב נשימה ולוגמים מעט. 
במשך מספר עצירות אנחנו רואים את צומת "גומא" מתחתינו, מסרבת להעלם מהתמונה… מבינים שהקצב שלנו לא להיט, ופנטזיה על קרטיב רחוקה מאיתנו… בשלב זה כבר אין צורך בפיפי ויש צורך בכדור נגד כאב ראש. כאן ברור לנו שאנחנו לא ממשיכים עד סוף המסלול למצודת ישע אלא חותכים מהשביל לפני הירידה ל"חוות הרועים" ועולים קילומטר+ לכביש 886 כ- 2 קילומטר לפני קיבוץ יפתח.
הגענו לכביש 886 שלמים עם ההחלטה לחתוך, כל אחד עם כחצי ליטר מים בטמפרטורה של 40-50 מעלות (תבחרו אתם כי זה כבר ממש לא משנה…), מנסים לעצור רכבים שיתדלקו אותנו במים כדי שנגיע לקיבוץ יפתח על שתיים ולא על ארבע… אבי עומד בפוזה של מנסה להשתין, לא בדיוק יוצא לו משהו… ואז לשמחתי פרץ של דם החל לקלוח מאפי – כנראה בגלל השילוב של צינון קל ויובש בלתי נסבל. אז למה לשמחתי?? כי תוך דקה, עצרנו זוג מקסים, סביב גיל 50, דרשו בשלומנו, הציעו מיד לכל אחד מאיתנו; חצי ליטר של מים קרים, מזה קרים, קפואים, ולמי שקיבל אינפוזיה פעם בהתייבשות או סתם בסיום מסע מתיש, זו היתה בדיוק אותה תחושה, מילוי מצבור האנרגיה והחיים. לצערנו לא לקחנו את השמות של הזוג הנחמד, זה המקום להודות לאנשים טובים שמעשה פעוט שלהם היה כה משמעותי עבורינו, וקבלנו החלטה שמעתה אנחנו נדע את שמותיהם של האנשים הטובים והאקראיים שאנו נפגוש לאורך השביל ואולי נוכל גם לגמול להם על טוב ליבם בדרכנו הצנועה.
חצי ליטר של מים קרים הזניק אותנו לקיבוץ יפתח, תוך כחצי שעה של הליכה דפקנו בבוטקה של השומר שהיה די בהלם מהמראה המרוט (שלא לומר עלוב..) שלנו, ניערנו את מיתקן התמי 4 אל תוך הלוע שלנו, כוס אחר כוס אחר כוס (ופיפי, אין….) נחנו ותפסנו את המונית של עמוס בחזרה לקיריית שמונה.
צומת "גומא", הפעם מלמטה, מגשימים משאלה, לא אספרסו, לא עוגת תפוחים ולא המבורגר עסיסי, קרטיב פשוט ב-2 ש"ח הביא לנו את האושר. כמו ילדים קטנים, לא היה צורך במילים, פשוט חייכנו. סוף השבוע הזה, היה שיא חדש של חום ועומס חום בישראל; בדרכנו הביתה שמענו בחדשות שיש מטיילים שהתייבשו ושילמו בחייהם לצערינו- אל תזלזלו בתחזית מזג האויר ובהשלכותיה על ההתארגנות לטיול…
אלון, זה המקום לפתוח את פינת ה"טיפים" של כל טיול; אם בטיול הקודם זה היה החבל (שגם בלג 3 ו-4 הוכיח את עצמו…) אז הטיפ של הלג הזה הוא הבנה של נקודת מים במפה- האם באמת בנקודה זו אפשר למלא ליטרים של מי שתיה? ותכנון מראש של נקודות יציאה/ חילוץ מהשביל בהתאם למגבלות מים או פציעה.
על אף הקושי, היה מדהים!
