מקבר רבי יהודה הנשיא דרך צומת המוביל ועד לכעביה והרדוף

אחרי כמה שבילים בין האורנים נשקף אלינו מפסגת אחת הגבעות מאגר אשכול הוא מאגר בית נטופה.
איפה שהו שמה עצרנו לפסטה עם רוטב עגבניות.
פתחנו שולחן על כמה סלעים לצד הדרך, ומהר מאד החל להישמע צקצוק הכלים וריח פחממות עלה באויר.
לא הבאנו מלח, אז זייתים שחורים מלוחים נזרקו לקדרה עם הרוטב האדום,
ולהשלמת המזלגות ובלי לזוז מהמקום הוספנו לסיר מלא החופן זעתר טרי ואורגני שגדל פרא בינות לסלעים.
סיבוב ועוד סיבוב, וכמה קילו של פסטה וצנצנת רוטב התחלקו מהגב של רני ל-4 בטנים שמחות.
אין מה לאמר, אחת הטובות של כל הזמנים, לא כולל כמובן הפסטה עגבניות שרי מיובשות של אשתי. אף פעם אי אפשר לדעת מי יחליט לקרא את הבלוג הנטוש הזה.
אח"כ הטופוגרפיה מתחלפת, והשביל עובר לחורשת אלונים מקסימה שלוקחת אותנו עד לצומת המוביל וצומת יפתחאל שמיד אחריה.
בערך פה מסתיימת מפת סימון שבילים מספר 3, והדרך עוברת למפה 4 כיוון כללי מערב.
כך או כך משם הדרך הולכת לכיוון היישוב אלון הגליל, כל הדרך בין אורנים, ברושים ואלונים.
אנחנו יורדים לנחל שמיתחת לאלון הגליל, ופנינו מערבה לכיוון הכפר הבדואי כעביה. לאורך הנחל וגדותיו נטועים עצי זית מניבים.
בעודינו בנחל והנה צועד למולינו איש לא צעיר, לבוש מכנסי טרנינג, חולצת כפתורים ומעיל גדול, נעול כפכפים ובידו שתי שקיות נילון עמוסות לעייפה.
בירכנו אותו לשלום ופתחנו בשיחה קצרה בעמידה, הכירו נא את אבו סולימן, האיש והזייתים.
אבו סולימן פעם תושב שפרעם שהחליט לעזוב וכבר עשרים שנה גר בזולה שלו ממש פה בואדי.
כל האדמה מסביבנו שלו, כך גם הזייתים, כולל אלה שבשקיות.
קבענו להיפגש שוב מתישהו, והמשכנו לדרכינו. מעניין מתי זה מתישהו, נראה.
עם אור אחרון נכנסנו לפאתי הכפר. מכיוון שאנחנו כבר מזמן בלי מפה, ולא ידענו בדיון איפה ננחת, קבענו עם חאלד בהרדוף.
הרדוף לא ממש על השביל, ומכעביה אנחנו מטפסים עד ליישוב שבראש ההר.
לא עובר הרבה זמן וחאלד והמונית שלו פוגשים אותנו בשער היישוב, הנה סיימנו עוד אחד, כמעט.
"רמי, אני יכול להזמין אתכם לקפה" חאלד פנה רק לרני, הוא הראיס רמי מבחינתו.
חאלד מתקשר לאשתו מהדרך, והעסק מתחיל לעבוד. הגענו לבית של חאלד בנצרת, לא רחוק מדיינה אותה ביקרנו בערה הקודם.
כל המשפחה שם, נכדים יפים יש לחאלד, חלק בסלון, חלק משחקים במדרגות.
3 בנות כבר התחתנו ושני הבנים בדרך. הנשים ילכו לגור עם הבעלים שלהם, לבנים חאלד בונה עוד קומה על הגג.
הכיבוד מתחיל לזרום, בהתחלה לימונדה קרה ומתוקה, אח"כ עוגת תפוחים וקינמון, והשוס- קערת זלבה (עם דגש על הלמד), כדורי סולת עם דבש נוטפי מתוק.
מסתבר שחאלד מכין בעצמו. לערב הרמדן הראשון הוא הכין טון ושלוש מאות קילו של המתוק הזה, ומחר באותו הערב. חרוץ.
זהו, אחרי שמוגש הקפה המבושל אנחנו נפרדים לשלום מהחבורה הנחמדה הזו, וחאלד מקפיץ אותנו לקרוזר המכופתרת בחנייה הקבועה ליד הסופר