תפריט
על-הבוקר יוצאים מאיזור מפעלי אורון לכיוון המכתש הגדול.
מתחילים לטפס. שביל ישראל לא מותיר להולכים בקטע הזה יותר מדי מקום לספק- מהר מאד מתברר איך הולך להיות שבילי היום. נכנסים לערוץ נחל ירוק, צר ותלול, ואח"כ מטפסים דרך הסלעים המזרחיים של רכס כרבולת.
שביל ישראל לא יורד לתוך המכתש, אלא תופר לאורך רכס כרבולת, שרשרת גבעות הטרשים המקיפות את המכתש מצידו המזרחי דרומי.
הכרבולת לא קלה בכלל. קו הרכס צר מאד, כמו סכין, ובחלקים גדולים אין בכלל שביל, הכרבולת תופרת עליות וירידות כל הדרך, וכולה שיפוע צד אחד גדול.
כל אלה מביאים אותנו לקצב הליכה מאד איטי, הרבה יותר איטי מקצב ההתקדמות הרגיל שלנו בשבילי. המפה בקטעים האלה מטעה, מהסתכלות במפה אי אפשר להבין נכון את הקצב בשטח. כשמתכננים את המסלול הזה צריך לקחת בחשבון יותר זמן ויותר מים.
האזור מדהים, אתה מסתכל לכל הכיוונים ולא רואה שום ציוויליזציה. אדמת טרשים חשופה, קשה ופראית. כל כך שונה מהצפון, ועדיין הטבע בהתגלמותו, נקי נקי.
המפגש עם נחל מדור הוא נקודת החלטה. שביל ישראל ממשיך מכאן לעלייה הגבוהה ביותר של הכרבולת, ומשם לירידה המדוברת של נחל עפרן.
ברור כבר שלא ממשיכים, ונחל מדור הוא הדרך היחידה החוצה. אנחנו עוזבים את שביל ישראל, ופונים לנחל מדור. מתחילים לרדת בנחל לכיוון דרום מזרח, עד לדרך העפר המחברת בין מפעלי אורון למפעלי צין, במקביל לפסי הרכבת.
בפעם הבאה מחכה לנו חזרה על כל הקטע הזה האחרון, רק כדי להגיע חזרה לשביל ישראל ולקבל בראש את העלייה האחרונה של הכרבולת.
