תפריט
את הקטע השני של סוף השבוע, שאליו גררנו את כל המשפחות, התחלנו אחרי לילה של שינה טובה ומקלחת הגונה. בחמש וחצי בבוקר התעוררנו לקפה של אלון בחוץ. מיכאל (הבן שלי בן השלוש) התעורר וביקש להצטרף, הדפתי אותו ברגישות ובנחישות חזרה למיטה. שוב נסיון לחלץ קפה חם מתרמוס שלא עושה את העבודה, שוב מעמיסים את התרמילים שמפתיעים לטובה במשקל נוח מהצפוי ויוצאים לדרך. הפעם אנו יוצאים עצמאית, המיקום המוצלח של הצימרים זוכרים? הלכנו לאורך הגדר של הישוב ויצאנו דרך שער חלוד ונעול (כבר אמרנו ששערים נעולים לא ממש עוצרים אותנו), וירדנו בספק שביל אל אפיק נחל דישון, במה שהפך למדרון האחרון של הקטע. מכאן פצחנו בטיפוס לאורך האפיק של נחל דישון. בנוסף לנקודות הציון שלאורך המסלול זכינו לפגוש לא מעט בעלי חיים, עדר חזירי בר שנעו בטור מופתי על המדרונות שמעלינו, בעלי קרניים שדילגו על הסלעים הגבוהים, שפני סלע חמקמקים ועופות דורסים שחגו מעלינו וגרמו לנו להרהר הרהור שני באופטימיות שלנו והאם מצבנו טוב כפי שחשבנו. למרות הפסקת קפה לא קצרה במיוחד וקצב הליכה שנראה לנו קליל, עד מהרה מצאנו את עצמנו מול קרן הקרנף העצומה שלקראת סוף התוואי ואז שלט הסימול של סוף הקטע הרשמי של שביל ישראל לצד כביש שמונים ותשע. עצירה קצרה לאיזון משק המים והמסע ממשיך. חוצים את הכביש (בזהירות, להסתכל ימינה ושמאלה) וממשיכים בשביל לאורך הכביש. תנאי ההליכה כאן טובים עוד יותר, הדרך מוצלת, השביל נוח להליכה, פה ושם סימנים של מים זורמים (שמזינים לא מעט תחנות שאיבה) ועצי פרי, בעיקר תאנים ובהם עץ אחד זכור במיוחד שתאניו טעימות מתוקות ועסיסיות ו… חזרה לשביל. כך התנהלנו לנו לאורך השביל (אף אחד לא נפל הפעם) נחושים להשלים את פערי ההליכה שפתחנו בקטע השני (מי לעזאזל קבע את החלוקה? אנחנו עוד נתייחס לזה בהמשך) עד שהגענו למרגלות הר נריה. מכאן הטיפוס התחיל להראות כמו טיפוס, השביל כבר לא נראה כל כך נח והמדרון הרים ראש. אני כבר דמיינתי התעלפות הרואית לצד הדרך כששלט הכניסה ל בי"ס שדה הר-מרון נגלה לעיני. כן השביל שוב הפתיע לטובה. כאן בפעם הראשונה פגשנו מטיילים על השביל, זוג משוחררים טריים שעושים את השביל במכה אחת ולאט לאט, כמו אנשים שיש להם הרבה מאוד זמן פנוי ומעט מאוד מחוייבויות, איזה כיף. על פי התכנון כאן היינו אמורים להודיע על סיום ולקרוא לנשים מהצימר, שיבואו לאסוף אותנו, אבל הגעה לסוף המסלול לפני שעת היעד בכשעתיים הכריעה את הכף לטובת עוד כמה קילומטרים בשביל. אז שתינו, והסתערנו על הטיפוס לשביל הפסגה. הטיפוס היה לא קל, אך מתגמל. חלקו בתוך צמחייה צפופה, שמצלה את הדרך וחלקו צופה אל נופים עוצרי נשימה. מעודדים וחדורי מוראל גבוה סיימנו את הקטע בקצב מהיר ואפילו בהתפרצויות של ריצה קלה לאורך שביל הפסגה. רני עוד ערך כמה סקירות גיאוגרפיות בנקודות התצפית השונות, כשמסלול ההליכה שלנו פרוש למרגלותינו מקרן נפתלי, דרך אפיק נחל דישון. את שעת ההמתנה לאיסוף בילינו בשתיית קפה, ותנומה בצל החורשה תוך הרהורים על הקטע הבא…
