חברים ושביליסטים יקרים – מאבי

עכשיו מששקע האבק, והשתררה דממה. מחלחלת לה לאיטה ההרגשה שהשביל באמת נגמר. כי ה"לג" אף פעם לא נגמר כשמפסיקים ללכת, ותמיד יש לנו עוד כמה שעות שבהן חוזרים הביתה, העיפות מתישבת הייטב על הכתפיים והנוקשות מתנחלת לה ברגליים.

ובבית תמיד מחכות מי שנשארו מאחור, ומי שנשאר איתן ואנחנו חוזרים עם האבק והזיעה, עם החוויות ובעיקר עם הרצון העז לחזור לצעוד ולחוות את "שבילי". כן יש לו שם חיבה, איך אפשר בלי. השביל ידע עלינו יתר מהכל, שפכנו עליו לבטים, בשורות, דמעות, וחווינו רגעים של שמחה והתרגשות. לחשנו סודות, ויצאנו בהכרזות. ועכשיו כשה"לג" הסתיים, העיפות מתישבת הייטב על הכתפיים והנוקשות מתנחלת לה ברגליים, אחרי 1000 ק"מ חמש שנים שביל אחד ואצלי עוד ילדה, אני רוצה לומר תודה-

תודה למי שהייתה שם כל הזמן והייתה בצללים ודאגה שיהיה מה לאכול, ומה ללבוש, ולנעליים "הכי טובות" מהמותג שחברה קנתה למלכות המדבר ( והחזיקו מעמד כל השבל פלוס פלוס) ושתמיד הייתה שם כשחזרתי. תודה נעמה. ותודה לכל הנשים ממני, על שהשאלתן לי את הבעלים לימים ולילות וימים.
תודה לאלון שהגה ולא פחד להכריז שהוא עושה את השביל, ולרני שהצטרף בהתלהבות ומחיובות כמו שרק הוא יודע
ולשניהם שקבלו אותי לחבורה המצומצמת של הולכי השביל הקבועים,
לדני שכמו טבח אמיתי ידע תמיד להוסיף מלח ופלפל… לסגור בטיפה שמן זית ועלה ירוק והיה הצלם הרשמי של השביל
לאלי שהתמזג לתוך החבורה בחינניות ועדינות והפך לנותן קצב אמיתי,
ולירון "זקן השבט" ולוואי וזקנתי כמוהו… ילד שובב.. וחורז חרוזים, במילים אחרות המשורר של השביל..
ולכל ההולכים איתנו, תומר ועופר ואוהד וכל האחרים שבזכותם השביל הוא חוויה של פעם בחיים
ולכל אלו שבאו לחגיגת הסיום, תודה שהיית לכם סבלנות להתלהבות ולשובבות של ילדים גברים לא במאה אחוז בוגרים

אבל זה לא הספד, זו רק תודה, כי השביל נגמר אבל הדרך ממשיכה
אז אני מחכה בקוצר רוח שנמשיך לצעוד, בשביל הגולן, או מים אל ים, ואולי באנא פואנה או על גג העולם…..

אוהב את כולכם ומודה מקרב לב

אבי